אני מאמינה שיצירה גדולה נולדת ממקומות אישיים. ממקומות חשופים. לפעמים מביכים. לפעמים כואבים.

צ’רלי צ’פלין, מיסטר בין, מדונה ואמנים פורצי דרך נוספים לא פחדו להשתמש בחומרי החיים  – בפצעי  ילדות, בשונות, בהתבוננות על תחלואי החברה – והפכו אותם לאמנות חיה, נושמת , מצחיקה ומרגשת.

אני מאמינה בליצנות שלא מנסה להיות חכמה או “נכונה”, אלא כזו שמעזה להיות מוזרה. לא צפויה. אנושית.

כמו אנדי קאופמן – שעשה מה שבא לו, שיחק עם הגבולות, וגרם לקהל לא לדעת איפה עובר הקו בין אמת להזיה. ושם בדיוק – נוצר קסם.

בריטריט הזה ניצור מרחב שבו מותר: לנסות.
לטעות.
להיכשל.
להיות מוזרים.
לעבוד עם המבוכה במקום לברוח ממנה.
מרחב שבו הביקורת העצמית יכולה לנוח רגע בצד, והדמיון מוזמן לעוף – כמו בחלום.
מרחב של זן ליצני: נוכחות, משחק, הקשבה, ואומץ.

זה ריטריט לאנשים שמוכנים להסכים להיות לא-מושלמים, ולגלות שדווקא שם – מחכה חופש גדול. ואומץ.