("מאמאשין") מתחילה על במה כמעט ריקה. במרכזה מכונת כביסה במצב סחיטה. המכונה מקרטעת, מרעישה, מצליחה להיות כמעט אנושית, עוד לפני שעולה יולנה, בדמות אמה. האם היא אישה מלאת חיים, מפוזרת נורא, שבמבטא אמריקאי עליז מתקשרת בו זמנית עם המכונה, עם הקהל, ועם הבת הקטנה שלה – המגולמת על ידי כף ידה של יולנה, שעליה מולבש כובע ורוד קטן. אנשים יצירתיים מאוד, כהכללה, הם לעתים כאלה: מפוזרים, מלאי מחשבות ודמיון שנושא אותם לכיוונים רבים, לפעמים לגבהים ולפעמים למצבים בהם הם עשויים לשכוח את ביתם הקטנה על המדרכה, בדרך לגן. אבל זאת לא הצגה על הזנחה או טראומה, אלא דווקא על חיים עשירים וצבעוניים, גם אם מעט כאוטיים.

האמא והבת עולות לארץ בחטף, כי "אמריקה מלאה בחזירים שוביניסטיים וגזענים". הילדה יולנה מתרגלת לטוס לבדה כבר בגיל חמש – על הקו שבין אמא בארץ ואבא בארה"ב – אבל די מהר אמה מתחרטת ומחליטה לחזור, כי בעצם גם ישראל מלאה שוביניזם וגזענות. ואולי גם קשה להתפרנס מהוראת אנגלית, למרות שהיא עושה זאת באופן הכי מצחיק ולא דידקטי שיש. תוך כדי הצגת האמא – דמות מלבבת, אקסצנטרית – יולנה הופכת את מכונת הכביסה למכונית ישנה, לפטיפון, ועוד גלגולים, שמה שעולה מהם הוא בין השאר שהאמא הזאת כנראה חלמה ובטח גם היתה יכולה להיות כוכבת במה. כמו שֶׁר, למשל, שהאם אומרת שהיא דומה לה. זה לא נאמר באופן מפורש ובנאלי, כמו: "חלמתי להיות שחקנית". גם מירמור לא ניכר בה. היא חיה חיים מלאים. אבל כישרונותיה הקומיים, היצירתיות וההומור עוברים על הבמה בכל ניואנס, ולכן, שלא במקרה, כשדמותה מתחלפת ביולנה עצמה כעצמה, נוצרת מעין לידה מטאפורית על הבמה, שאומרת באופן לא טקסטואלי: זאת היתה אמא שלי, ממנה קיבלתי את כל זה, את היצירתיות וההומור, והנה היא לפניכם, הגשמת האם בילדה במלוא תפארתה.

העושר האנושי והיצירתי מתממש בדרכים רבות: בהפיכת החפצים ליצורים חיים או שינוי ייעודם, בדיוק המשחקי בבניית הדמויות, בשירים שיולנה שרה במנעד קולי וסגנוני רחב, בתנועתיות מרשימה, במעברים המהירים מרגע לרגע הבא, לדמות הבאה, וכו'. "הצגת הכישרונות" הזאת אינה מטרה, אלא גם, ויותר, אמצעי. כמו שכתב ויניקוט על אהבת האם כמראה לתינוק, ועל שלב אובייקט המעבר, על חשיבות המשחק והיצירה כמעידים על נפש בריאה, כך מתגלגלת אהבת האם על אפיוניה הספציפיים – לטוב ולרע – בחייה של יולנה וביצירתה.

יש בה אהבה עצמית בריאה, יצירתיות בלי סוף, ועם זאת גם תחושת אי יציבות שקיבלה מאמה, מסגנונה ואורח חייה, ואולי גם חסר כלשהו בדמות אבהית, כקונטרה או אישור נוסף – נוכחות האב מתקיימת פה בהיעדרה. בהקשר הפסיכולוגי הזה, "מאמאשין" מביאה את כל האלמנטים הללו באופן מובהק, רגשי, ללא צורך בהסברים. התוכן והצורה משתלבים בהרמוניה מושלמת.

האיכות האנושית והנשית שמובאת פה, על אף שקיים שוני בין האם לבת, היא משותפת במובן זה ששתיהן הופכות כל פאשלה וכל חיסרון – ליתרון, לבדיחה נהדרת, כזאת שיש בה גם עומק, בזכות המודעות העצמית, בעיקר של הבת, יולנה.

ועם המודעות, מגיע גם העצב וגם אכזבה. כמו שהאם מתגלגלת והופכת לבת, הבת הופכת לאם בעצמה. וכשנפרשת בפנינו האימהות הטרייה של יולנה, הכרוכה מן הסתם בוויתור מסוים על חופש, פראיות, התקדמות הקריירה, התמונה מקבלת מימדי עומק. אנו צופים ביולנה האמא – השחקנית, משחקת בהצגת ילדים "מטופשת", או מנסה להצחיק את רופא הנשים שלה. דרך הסצינות הללו עובר האופי הייחודי שלה, כמי שההומור הוא אמצעי התקשורת הראשי, אך כזה שלא תמיד תואם את הסיטואציה. לא תמיד ההומור שובר קרח, או נוגע ללב מישהו זר. וזה מכמיר לב לראות אותה במצבים בהם לא "כל העולם במה". ובהמשך, דרך עוד דמות מעניינת ושונה – הפסיכולוגית שלה – אנו לומדים גם על ההומור כמסיכה, מסיכה שמסתירה גם כאב, או כל רגש פחות "ייצוגי" או "שמח".

כל זה קם לתחייה באופן עדין, ובשל כך גם נוגע ללב, ולא רק למי שהיא שחקנית ומכירה את קשיי המקצוע. מכונת הכביסה, כדימוי המרכזי, מביאה לבמה גלגול חיים מלא. תכולת המכונה היא קצת כמו רחם, ממנו האישה מוציאה כל טוב. אבל לפעמים המכונה נתקעת, או שצצים מתוכה אלמנטים לא צפויים, ולפעמים היא פשוט מכונת כביסה, ממנה האמא – הקודמת או הנוכחית – מוציאה את בגדי הילדים, כשכל מה שהיא רוצה זה הפסקת קפה וסיגריה, או פשוט לקרוס לשינה. להיות אמא זאת עבודה כל כך קשה, לא מתגמלת וזוהרת, עבודה של מאחורי הקלעים, והיא סוחטת וסוחטת וסוחטת. מה נשאר מהאישה? ומה נשאר מהכוכבת הכובשת במות?

לצד היופי שבבריאה, בתינוק החדש והמופלא, שתהליך גדילתו מוקרן בפנינו על מכונת הכביסה שהופכת למסך, קיים גם התסכול. השמחה והתסכול חיים בכפיפה אחת. יולנה פונה לקהל, וברגע אחד, ישיר וכל כך אמיץ, היא שואלת: האם יש בקהל מפיק או במאי חשוב, שיחלוב ממנה עוד ממה שיש בה? וזה כמו להגיד: אני אמנם עייפה ושחוקה, אבל אני עדיין מלאה בכישרון וביצר.

וברור שעוד לא ראינו הכל, ואולי גם לא נראה. לא כל הפוטנציאל מתממש, ובהיותינו אמהות, לצד הנתינה והתגמול, ויתרנו על כל כך הרבה.

ההצגה הקומית־אוטוביוגרפית הזאת, בתוכנה ובאופן שבוימה על ידי מאשה נמירובסקי, היא מופת של סגנון, טכניקה ויצירתיות. היא מצליחה להביא חומרי חיים אותנטיים, חוכמה נשית עמוקה, בלי טיפת רחמים עצמיים או פאתוס. הדיוקן העצמי שנוצר הוא שלם ואינטימי, עגול כגלגול חיים מלא של אהבה ויצירתיות, הקשורים באופן הדוק. ואמנם יש פער בין החלום למציאות, בין המימוש היצירתי לאימהי – אבל גם בפער אפשר ליצור אמנות וחיים, ולחבר ביניהם. ליולנה עצמה, שכשרונה באמת בלתי רגיל, נותר לאחל שהבמאי או המפיק עוד יגיעו. יש לה עוד הרבה לתת, מכישרונה ומאנושיותה, ובמילים פשוטות ופרקטיות, היה ראוי שתיאטרון גדול ייקח חסות ויאפשר לכישרון הענק של יולנה לפרוץ ולהגיע לקהל רחב, כי מגיע לו, וליולנה".